מחבר השירה היה החכם וַאלְמִיקִי. בתקופה מאוחרת יותר נקשרו בשמו של אותו משורר קדום הרבה יצירות ספרות פיוטיות, ובהדרגה הפך הדבר לנוהג שכיח לייחס למקורותיו הכתובים פיוטים שכלל לא היו פרי עטו. חרף כל התרמיות הספרותיות הללו, הרָאמָאיָאנָה ירדה אלינו כשירת עלילות-גבורה יפהפייה שאין לה אח ורע בספרות העולמית.

  פעם חי לו עלם צעיר  , אשר לא עלה בידו בשום דרך לכלכל את משפחתו.

הוא היה חסון ונמרץ, עד שלבסוף הפך לשודד דרכים; הוא נהג לתקוף ולשדוד עוברי-אורח, ובכסף ששדד פירנס את אביו, אמו, אשתו וילדיו. הדבר נמשך כך, עד אשר יום אחד חלף בדרך חכם גדול בשם נָארָאדָה, והשודד התנפל עליו.

שאל אותו החכם: "מדוע יש בכוונתך לשדוד אותי? חטא גדול הוא לשדוד ולהרוג בני אדם. מדוע הנך ממיט על עצמך את כל החטאה הזו?" השיב השודד: "מפני שזקוק אני לכסף זה בכדי לפרנס את משפחתי". "ובכן," אמר החכם, "האם סבור אתה כי חולקים הם עמך גם את החטא?" "ללא כל ספק" השיב השודד. "טוב מאוד," השיב החכם, "קשור אותי כך, שלבטח לא אוכל לזוז מכאן, ולך הביתה ושאל את בני משפחתך האם יחלקו הם עמך את נשיאת החטא כפי שהם חולקים עמך את הממון". הלך העלם אל אביו בהתאם להנחיות שקיבל ושאל: "אבא, האם יודע אתה כיצד אני מפרנס אותך?" ענה האב, "לא, אינני יודע." "אני שודד דרכים, אני הורג אנשים ושודד מהם את כספם." "מה! כך נוהג אתה לעשות, בני? הסתלק, מעתה מנודה הנך!" פנה הוא אז אל אמו בשאלה, "אמא, היודעת את כיצד אני מכלכל אותך?" "לא," השיבה היא. "על-ידי שוד ורצח." "כמה מחריד הוא הדבר!" זעקה האם. "אך האם משתתפת את עמי בחטאי?" שאל הבן. "מדוע שאעשה זאת? מימיי לא ביצעתי שוד", ענתה האם. אז פנה הוא אל אשתו ושאל גם אותה, "האם יודעת את כיצד אני מקיים את כולכם?" "לא," השיבה היא. "ובכן, הנני שודד דרכים," ענה, "אני שודד אנשים זה שנים ארוכות; כך מפרנס אני ומכלכל את כולכם. וברצוני לדעת כעת, האם מוכנה את לחלוק עמי את חטאי." "בשום פנים ואופן לא. הנך בעלי, ומחובתך לפרנסני".

 

נפקחו עיני השודד. "כזה הוא העולם!" הוא קרא נרעש. "אפילו בני משפחתי הקרובים ביותר, אלו אשר למענם שדדתי, אינם מוכנים לשאת עמי את החטא". הוא חזר למקום בו השאיר את החכם, התיר את כבליו, נפל לרגליו, סיפר לו את כל קורותיו ואמר: "הצל נא אותי! מה עליי לעשות?" אמר בתגובה החכם: "נטוש דרך זו של חייך. נוכחת לדעת, כי אף לא אחד מבני משפחתך אוהב אותך אהבת-אמת; וותר, על-כן, על כל האשליות בנוגע אליהם. הם יחלקו עמך את פירות הצלחתך, אך ברגע בו תיוותר חסר-כול הם ינטשו אותך. אף לא אחד ישא עמך את רוע מעלליך; אך את הטוב, יחלקו עמך כולם. לכן, עבוד את האחד , זה העומד לבדו תמיד לצדנו, בין אם עושים אנו את הטוב ובין אם את הרע. הוא לבדו אוהב אותנו; אהבה אמיתית לעולם אינה מכזיבה, אינה מכירה בסחר-חליפין ולא באנוכיות".

לאחר מכן לימד אותו החכם את עבודת האל. וכך עזב אותו אדם הכול, ופרש אל היער. שם המשיך הוא להתפלל ולמדוט, ושכח לחלוטין את עצמו, עד כדי כך שכאשר באו נמלים ובנו תלים מסביבו, כלל לא היה הוא ער לקיומן. בחלוף שנים רבות נשמעה בת-קול האומרת, "עורה, הו, קדוש!", כך בעודו מתעורר קרא הוא בתימהון, "קדוש? הנני שודד!". "לא עוד שודד הנך" ענה הקול, "כי אם קדוש טהור לבב. שכח נא את שמך הקודם. מתוך השתקעותך העמוקה והעזה, לא הבחנת אף בתלי הנמלים אשר ניבנו מסביבך, על כן יהי שמך מעתה ואילך, וַאלְמִיקִי, ’זה אשר נולד בתל הנמלים’". וכך הפך הוא לקדוש.

 

  וזו הדרך בה הפך הוא למשורר  

 

באחד הימים, כאשר עשה הקדוש וַאלְמִיקִי את דרכו לרחוץ בנהר הגאנגס הקדוש, הוא הבחין בזוג יונים הסובב סחור-סחור במעגלים ומתנשק. הרים הקדוש את מבטו אל על ונהנה מאד מן המראה, אך בו ברגע חלף על פניו חץ בשריקה והרג את הזכר מבין השניים. בנפול הזכר על הקרקע המשיכה זוגתו היונה לחוג במעגלים בצער וביגון מעל לגופת בן-זוגה. בראותו כל זאת נצבט ליבו של הקדוש בקרבו, ובסוקרו סביבותיו, נתקל מבטו בצייד. "הנך שפל ובזוי" זעק הקדוש, "חסר כל שמץ של מידת רחמים. ידך הטובחת אינה נעצרת ולו לנוכח האהבה!" "מה מתרחש כאן? מה מבטאות שפתיי?" שאל הקדוש את עצמו. "מעולם לא דיברתי כך". ואז אמרה לו בת-קול: "אל נא תתייסר: השירה היא זו אשר מדברת מגרונך. העלה על הכתב את סיפור חייו של רַאמָה בלשון פיוטית למען העולם". כך נכתב האפוס הידוע. הגרסה הראשונה התפרצה מתוך חמלה מפיו של וַאלְמִיקִי, המשורר הראשון. רק לאחר מכן נכתבה על ידו הרָאמָאיָאנָה רבת היופי.

 

היה הייתה בעת הקדומה עיר הודית ושמה "אָיוֹדְהִיה"; קיימת היא אף בעידן המודרני. המחוז בו היא שוכנת נקרא אַאוּד, ונראה כי רובכם הבחנתם בו במפת הודו. הייתה זו אָיוֹדְהִיה הקדומה. שם, בימים עברו, שלט מלך בשם דָאשָארַאטָה. הוא היה נשוי לשלוש מלכות, אך אף אחת מהן לא העמידה לו צאצאים; וכמנהג כל ההינדים ההגונים, היו המלך ונשותיו המלכות עולים לרגל, צמים ומתפללים, מתוך תקווה כי יבורכו לבסוף בצאצאים; ובשעה טובה נולדו להם ארבעה בנים. הבכור מביניהם היה רַאמָה.

ובכן, כמצופה, קיבלו כל ארבעת האחים השכלה נרחבת בכל ענפי הלימוד. על-מנת להימנע ממריבות עתידיות, נהוג היה בהודו הקדומה כי המלך, עוד בהיותו בחיים, ימנה את בנו הבכור ליורש עצר – יוּבָארָאגָ’ה, או ה"מלך הצעיר", כפי שהוא כונה.
כמו-כן, היה מלך אחר ושמו גָ’אנָאקָה ולו בת יפהפייה בשם סִיטָה. סִיטָה נתגלתה בשדה והייתה למעשה בת האדמה; היא נולדה ללא הורים. פירוש המילה סִיטָה בשפת הסנסקריט העתיקה, הוא תלם שנוצר על-ידי מחרשה. במיתולוגיה הקדומה של הודו תוכלו להתקל באנשים שנולדו להורה אחד בלבד, או אנשים שנולדו ללא הורים, כאלה שבאו לעולם מתוך אש מזבח הקורבן, או בשדה הפתוח וכן הלאה – נפלו מבין העננים, כביכול. כל הסוגים הללו של לידה פלאית היו דבר שבשגרה בתורות המיתולוגיות של הודו. 

סִיטָה, בהיותה בת האדמה, הייתה טהורה וזכה. היא גודלה על-ידי המלך גָ’אנָאקָה.

כאשר הגיעה לפרקה, חפץ היה המלך למצוא עבורה בעל מתאים.