בהתחלה אנחנו עושים יוגה בשביל הגוף. להיות יפה יותר, להיות חטוב וחזק יותר. אבל זה לא נגמר שם. לאדם יש תשוקה נעלה יותר, תשוקה תמידית לאושר.
למרות נסיונותיו, הוא איננו מצליח למצות את תשוקתו לאושר אינסופי בדברים חיצוניים בלבד. כי דברים אלה מביאים אושר שאמור להסתיים – שכמו שהוא מתחיל כך הוא  גם נגמר במוקדם או במאוחר.
זה הרגע בו האדם תוהה: אם לא מחוצה לי, משמע בדברים שנתפסים בעזרת השכל והחושים – אז אולי אמצא את האושר בתוכי ואתחיל להתבונן פנימה. אך מה בכלל נמצא בתוכי, ומה לא? ומיהו בכלל אותו "אני"?

 

  מי אנחנו ומהי המהות שלנו?  

 

התשובה על שאלה זאת הינה התכלית של תורת היוגה, שבעטיה לומדים ומתרגלים יוגה.

ההגדרה של מהות היא: משהו בלתי מתחלק, שהוא התשתית של כול מה שקיים. הגוף הפיזי איננו המהות, אלא הוא מורכב מ-75 מיליארד תאים לערך. 
התאים אינם מהות כי הם מורכבים ממולקולות.
גם המולקולות אינן מהות כי הם מורכבים מאטומים.
גם האטומים אינם מהות כי הם מורכבים מפרוטונים, אלקטרונים וניוטרונים. וגם אלה מורכבים מחלקיקים קטנים יותר שאינם מהווים אף הם מהות לכשעצמם וכך הלאה. בסופו של דבר מגיעים לתשתית שהיא המהות שלי, שלכם, של הכול. ומהות זו, שזה עיקר תורת היוגה, איננה רק נושא לחקירה אינטלקטואלית, אלא היא נושא להתנסות אישית.

 

מאידך אומרים היוגים: כשאני יודע את המהות שלי, אני יודע את המהות של כול מה שקיים, כי יש רק מהות אחת, אין מהויות רבות.
בתורת היוגה אנו לומדים על המהות הזו, שלא נגדירה, כי להגדיר זה סותר את כול מה שתורת היוגה מנסה ללמד. אמנם מלמדים עליה גם באופן תיאורטי כי התיאוריה היא דבר הכרחי וכמו כן מלמדים בדרכים מעשיות. 
אלא שמטרת הדרכים המעשיות הללו היא שנזכה להתנסות ישירה במהות הזו, לא רק ללמוד עליה.

 

נשאלת השאלה: מדוע בכלל לדעת את מהותנו? התשובה היא שידיעת התשתית של כול מה שקיים מעניקה ידע לגבי כול מה שקיים. זה שיודע את החוטים יודע גם את הבד. זה שיודע את החימר יודע גם את כול הכלים העשויים מחימר. זה שיודע את הזהב יודע את כול הכלים העשויים מזהב. זה שיודע את מהות הכול יודע את הכול.

 

מדוע לדעת? בורות היה הסיבה השורשית לסבל וידיעת המהות מסלקת סבל מעצמנו וגם מהזולת, ולכן תכלית היוגה מעולם לא היתה אישית אלא אף התייחסה תמיד לכלל. היוגי לא תרגל את מה שהוא מתרגל למענו, אלא כדי לעזור ולהיטיב את מצב הזולת, להסיר סבל.

כשהיוגים מדברים על מהות הכול, הם מדברים עליה כעל תודעה טהורה, שהיא התשתית של כול מה שקיים (המתגלם באינספור שמות וצורות בבריאה). היוגה לא מחייבת להאמין בכך, אלא מעניקה כלים לתרגול, (תרגילי ריכוז של ראג'ה יוגה) כדי להגיע להתנסות ישירה במהות.

 

  מהי השגחה עליונה לפי היוגה, האם מתייחסים למושג זה?  

 

ועוד איך! ביוגה יש מושג: "אנטאר יאמי". זהו השליט הפנימי, ששולט על הכול מבפנים.
יש שאלה ב"אופנישאדות" (כתבים הודים עתיקים): "העיניים רואות, אבל מי רואה דרך העיניים?, ההכרה חושבת, אבל מי צופה על ההכרה? האוזניים שומעות אבל מי שומע דרך האוזניים?". יש סיפור מאוד יפה על השליט הפנימי, ה"אנטאר יאמי".

הסיפור דווקא אינו יוגי. זהו סיפור סוּפִי ומהותו "לא צמחונית":
שלושה מועמדים הגיעו למאסטר סופי כדי להתקבל כחניכים והיו צריכים לעבור מבחן כדי לבדוק אם הם מתאימים להיות חניכים: המאסטר נתן לכול אחד מהם תרנגולת וכול אחד היה צריך לשחוט את התרנגולת, אך אסור היה שמישהו יראה זאת.  שניים חזרו אחרי 5 דקות עם תרנגולת שחוטה ואמרו: ביצענו. אף אחד לא ראה. השלישי לא חזר. כעבור 15 שנה הוא חזר לבסוף, אך עם תרנגולת לא שחוטה. את השניים הראשונים פטר המורה בהצהרה קצרה: "לא מתאימים" ללא תוספת הסבר. את השלישי שאל: "אחרי כול כך הרבה שנים לא ביצעת את מה שביקשתי? מה בסה"כ ביקשתי? רק לשחוט תרנגולת ושאף אחד לא יראה..."

לתשובת התלמיד למורה יש שתי גירסאות: 1) "מורה שלי, לכל מקום שהלכתי, ראיתי את התרנגולת" 2) "מורה שלי, לכל מקום שהלכתי, התרנגולת ראתה אותי". הנוסח השני עמוק יותר אבל שני הניסוחים מתארים את ההשגחה העליונה השולטת מבפנים מאחר והתלמיד חש כי קיימת מהות בתוכו הרואה את מעשיו, מסתכלת דרך העיניים, שומעת דרך האוזניים ושום דבר אינו נסתר ממנה והצורה שהיא לובשת זה אותה תודעה טהורה שצופה בכול, שולטת בכול ויוצרת את הכול.
לכן ביהדות מדברים על השגחה פרטית. השולט בכול הבריאה שוכן ממש בתוכך.

 

  מדובר בהתבוננות פנימית, אז מה עושים במדיטציה?  

 

ראשית יש לבסס את הריכוז כדי להשקיט את השכל והחושים. למקד את התודעה. ההכרה היא בסה"כ כמו עדשה. למה הדבר דומה? כשמצלמים, חייבים להביא את התמונה לפוקוס. אם לא הצלחת- המציאות תראה לך מטושטשת. אם כן הצלחת, המציאות תיראה לך ברורה. ההכרה שלנו היא המצלמה עם העדשה וריכוז התודעה זה הפוקוס, או המיקוד שאנו עושים במצלמה. כשמצליחים למקד את ההכרה– באותו הרגע רואים בבהירות את המציאות. אחרת היא מטושטשת. אם אנחנו מסתכלים על מצב ההכרה שלנו, זה כמו מצב של מצלמה, שכול הזמן יוצאת מפוקוס ואין באפשרותנו לראות בעזרתה את המציאות בבהירות. לכן המטרה שלנו במדיטציה זה להביא את ההכרה למצב של פוקוס יציב.

 

נקודה שנייה:  אם העדשה שרוטה או עכורה, איך נראה את המציאות? המציאות תיראה מעוותת ולא נראה אותה בבהירות, לכן יש צורך גם להסיר את השריטות, לטהר, ללטש ולמקד ביציבות את ההכרה.
במדיטציה יש שני דברים: יש את המצלמה שזו ההכרה ויש את זה שמסתכל דרך המצלמה – זה שמרַכז את התודעה. מי עושה מדיטציה? התודעה עושה אותה.

 

אז המדיטציה מתחלקת לשני שלבים: ראשית ייצוב ההכרה כדי שתהיה מאוזנת. שנית – טיהור של ההכרה. כמו עדשה מלוטשת היטב, עם צורה נכונה וסילוק השריטות מההכרה (אותן אנו מכנים "וואסנות") או רשמים עמוקים.

 

  הטבע האמיתי של המציאות  

 

זה שאיננו חולף ואיננו משתנה אף פעם זוהי באמת המציאות. 

עכשיו צריך לבדוק מה חולף ומה לא. בהתבוננות שטחית, כשההכרה לא בפוקוס, אפשר לומר: הכול חולף, הכול משתנה.

מאידך אומר לנו החכם הקדמון פטנג'לי שכאשר ההכרה יציבה, אנו יכולים לראות את המציאות כמות שהיא: שום דבר לא חולף ושם דבר לא משתנה.

 

אותו "שום דבר" – זהו משהו שכרגע אנו לא יכולים לראות אותו.

ומשום כך היוגים אומרים: מה הטעם לדבר על דברים שאין אנו יכולים לראות- אנו צריכים "ללמוד איך לראות".

לתרגל יוגה ולהשקיט את גלי המחשבות.

 

רק אז אפשר לראות את האחדות– לראות את המציאות כפי שהיא באמת:

שכולנו וואריציות שונות של אותה מהות שהיא בעצם אחת. אחדות שבשונות. זוהי אם כן המציאות האמיתית.  

ואנו מתנסים בה כשאנו במצב של יוגה. 
ובמצב זה: כשההכרה בפוקוס, יציבה, טהורה, ללא שריטות ומאוזנת, הצופה, התודעה, יכולים לראות אותה בבהירות כפי שהיא.

אחרת זה כמו אדם עם קטארקט שלא הוסר.

 

איך ליצור הכרה כזו?– את זה לומדים ביוגה.