אמונה בוראת מציאות

(מתוך הספר:  SELF RELIANCE THROUGH YOGA / S.YESUDIAN )

תירגום ועריכה: הדס חסון

יסודיאן סלווארג'אן הינו אחד המורים החשובים ביותר ליוגה בשנות החמישים.ספרו, "יוגא ובריאות" תורגם ל14 שפות ופורסם בכ500,000 עותקים ברחבי העולם.במאמר זה הוא מספר על קורותיו באירופה, שתחילתן בילדותו בהודו.באירופה הוא פגש במורה הרוחנית העצומה והאמנית אליזבט הייך, שהיוותה שם עבורו דמות רבת השראה מבחינה רוחנית ושותפתו לדרך היוגה. יחד הם הקימו וניהלו לאורך שנים רבות בתי ספר ליוגה. תחילה בהונגריה, ולאחר מלחמת העולם השנייה בית-ספר בינלאומי בשוויץ, שאליו נהרו מכל העולם. חלקו העיקרי של מאמר זה דן בחוויותיו הפיזיות והרוחניות המרתקות מאותם ימי מלחמה.

סלווארג’אן יסודיאן ואליזבת הייך

"כשאתה במערב, שכח את העובדה שאתה הודי. לעולם אל תראה מופתע נוכח הדברים בהם תפגוש בחיים."

אלה היו מילותיו האחרונות של המאסטר שלי טרם עוזבי את חופי הודו במסעי לאירופה ב1937. 
אומר בכנות, לא ירדתי אז לעומקם של דברי ברכתו. למרות זאת הן הותירו בנשמתי רושם עז ממש כמו כל מה שלמדתי ממנו לפני כן.
כאשר בהיותי ילד חולני בן ארבע עשרה, פגשתי בו לראשונה ושאלתי מה עלי לעשות על מנת לרפא את עצמי מהמחלות התכופות שריתקו אותי למיטתי, הוא הביט לתוך עיני ברוך אינסופי ואמר: "חשבת את עצמך חולה, עכשיו חשוב עצמך בריא".

הוא דיבר רק לעיתים רחוקות, בהעדיפו להעביר את מסריו בדממה, מוקרנים מנוכחות אישיותו בלבד, אישיות המהווה צירוף של חוסן, אי-פחד, חירות ושלווה. ערכן של מילים היה מועט ביחס לעצם הנוכחות שהוא הקרין. לא היתה פרשנות נוספת למילים המסתוריות הללו שלו וחלפו שבועות מספר בטרם החילותי להבינן. מכאן ואילך התבוננתי על מחשבותי, רגשותי, המילים והמעשים שלי, ונחרדתי להיווכח באמת שהיתה בדבריו של מורי: דרך החיים שלי היתה שלילית לחלוטין, והתגובה לכך לא היתה יכולה להיות אלא סדרות של מצבי חולי שארעו לי.

 

בחברה מופלאה זו למדתי לשנות את גישתי השכלית משלילית באופן קיצוני לחיובית, מהלך רוח מחליש לכזה שמחזק ונותן חיים. 

למדתי שכוח החיים האדיר בכבודו ובעצמו מצוי בתוכנו אנו. רק אם אנו משתמשים בכוח זה בהיסח הדעת, אנחנו עושים טעויות. התוצאות השליליות המצטברות של ראיית שחורות ופחד מתמשך היוו את הסיבה למחלותי השונות שהגיעו לשיאן במחלה ההרסנית של ניוון שרירים. השנים אותן ביליתי בקרבת מורי המואר שינו את כל זווית הראייה שלי לגבי החיים,  התחלתי לנהוג באותו כוח אדיר– שהוא למעשה כוח החיים עצמם– באופן נאות, והתוצאה היתה שהשבתי לעצמי את בריאותי.

 

כמה מוזר, חשבתי תחילה, שמדע הרפואה מעיד על ניוון שרירים כמחלה חשוכת מרפא, אך המאסטר שלי לעומת זאת לא טען כך. 

"כעת חשוב עצמך בריא" היתה עצתו הפשוטה. עם אמונה במילותיו ובעצמי, עבדתי במשך שנים תחת הדרכתו עד שנרפאתי לגמרי. אפילו הורי, שהיו רופאים במקצועם, לא היו מודעים להתחייבות ההרפתקנית שלקחתי על עצמי, כיוון ששמרתי את הדבר בסוד. איתגרתי במודע את חוקי הטבע והמדע. עצבי הגוססים קמו לתחייה והוכחתי את הכוח שאין להתכחש לו של רוח על החומר. מתוך כך למדתי שהטבע מתאים את עצמו לדרישות הרוח (יחס נפשי, כוח רצון, אומץ רוח, עוז, אופי, נטייה נפשית –ה.ח). חומר משרת רוח, לעולם לא ההיפך.  עבורי הגוף היווה את המעטה החיצוני של הרוח, והוא ציית בהכרח לכל מה שהכתבתי לו.

 

הצלחתי להוכיח עובדה זו מאוחר יותר, במספר מקרים. הגורל הרחיק אותי מהודו והביאני לאדמת אירופה, להונגריה. שנים רבות, שמחות ושלוות ביליתי בבודפשט ושכחתי שאני שייך בכלל לגזע אחר. לא היה לי קשה להתאקלם בסביבות חדשות, מנטליות, שפה וערכים חדשים, מכיוון שבמהרה גיליתי שלא רק שדברתי את אחת השפות העתיקות בעולם אלא שאף התמזגתי כעת בגזע שהגיע מצפון מערב הודו לפני יותר מאלף שנה. גיליתי בהונגרית הרבה מילים שמוצאן מזרחי, כמו למשל "אוואטאר" שמשמעו מורה מואר ענקי או "agastyan " שמשמעותו זקן נערץ, אהוב, ומכובד אשר נוהים אחריו.

 

שהותי בת אחת עשרה השנים בהונגריה הגיעה לקיצה הפתאומי לאחר שהמדינה סופחה בכוח על ידי גרמניה הנאצית. אויביו של  היטלר הפכו אז רשמית לאויבי הונגריה, והיא הפכה במהרה למדינת חזית. פצצות רוסיות, אמריקאיות ובריטיות נפלו על הבירה. מחג המולד של 1944 ואילך עברו עלי כשמונה שבועות במרתף ביתה של גברת הייך ומשפחתה, שבו התגוררתי אז. מיתקפות האוויר התכופות מנעו לחלוטין מעשרים וששה האנשים הסגורים שם לעזוב את המרתף בזמן כלשהו.

 

פעם אחת כשמטוסי האויב נעלמו והאזעקות השמיעו צפירת הרגעה, שלחה אותי גב' הייך מעלה לדירתה כדי להביא כמה אלבומי תמונות מהאגמים בשוויץ והריביירה האיטקלית. כשדפדפנו בדפים של האלבום הראשון, הצביעה גב' הייך על אגם לוגאנו והעירה באקראי, "עוד תראה שיבוא יום ונקים בית-ספר משלנו ליוגה לחופי האגם הזה". ואז היא דפדפה באלבום התמונות האיטלקי באצבעותיה הארוכות באומרה שגם בריביירה האיטלקית יהיה לנו בית ספר ליוגה. בכל יום היינו עושים מדיטציה כמספר שעות, חווים את השלווה הגדולה ביותר אפילו תוך כדי הפצצה חמורה ומתמשכת. אף פעם לא היינו קרובים כל כך לאלוהים כמו בשעות הללו כשהמוות התדפק על הדלת. חשבתי בזמנו שהערותיה נאמרו רק כדי לנחמני באותם ימים הרי גורל. אך הזמן הוכיח את אמיתותן, וכעבור אך מספר שנים כבר היינו בשוויצריה והנבואה התגשמה במלואה. כמו כן קיימנו קורסי קיץ באיטליה ומאוחר יותר פתחנו בית-ספר בינלאומי ליוגה בפונטה טרסה על שפת אגם לוגאנו.

 

בשנים שלאחר מכן, כששאלתי את גברת הייך איך חזתה את הנולד, היא ענתה לי תשובה שיכולתי בקלות להבין: "נניח אני בראש מגדל שעון גבוה ומבחינה בג'ק המתקרב במעלה רחוב אחד ובג'ון ההולך במעלה רחוב אחר.

לי זה ברור שברגע מסויים יהיה עליהם להיפגש, אך הם עצמם, אף אחד מהם אינו יודע עדיין על פגישתם הבלתי נמנעת. באותו אופן ההכרה שלי מתרוממת מעל המישור הגשמי במהלך מדיטציה. מנקודת גובה זאת הייתי מסוגלת לקלוט את הכוחות שבאופן בלתי נמנע היו עתידים להוביל אותנו לשוויצריה".

 

טבעת הברזל של הרוסים נתהדקה בהדרגה סביב הכוחות הגרמניים וההונגריים,  והרובע בו התגוררנו נפל בידיהם עד מהרה. קצינים וחיילים רוסים פלשו לכל בית, בחפשם אחר כיסי התנגדות. בקרב החיילות החלוצים היו צאצאים רבים של מעמד האריסטוקרטיה אשר רצו להוכיח את אומץ ליבם. הם קיוו שאם ישרדו, הוכחה כזאת תחזיר להם זכויות אזרח, זכויות אשר אבדו להם, המעמד העליון, כעונש על ניצול העם. ברגע שראו שאין אף חייל בבית, השתנתה גישתם העויינת והתנהגותם הנאה הרגיעה מיד את כל הסובבים. הם הפגינו כבוד רב לאביה של אליזבת הייך, שהיה בן שמונים, ורוך נוגע ללב לילדים הקטנים, שהזכירו להם בוודאי את משפחותיהם שנותרו מאחור. כמה מהם אף הראו תמונות של ילדים שהיו קורבנות המלחמה.

 

 לרוע המזל הם היו צריכים לעבור במהרה לטריטוריה אחרת שנכבשה לפני כן. חיל המצב שנכנס במקומם היה אספסוף וולגארי וגס, הנחוש בדעתו לבזוז ולאנוס. קצין מיהר למרתף שלנו כשבידו מכונת יריה וציווה על כל הגברים של הבית לצאת החוצה ולהזדהות. יצאתי מהמרתף לאחר שמונה שבועות של חשיכה כמעט מוחלטת וצעדתי אל אור השמש והשלג הזוהרים. דקות ארוכות הוכיתי בסנוורים ובקושי יכולתי לראות. לא היה אף אחד שיוכל לבחון את דרכוני הבריטי. אלפי אסירים התקבצו ברחובות, כולם אזרחים. היה עלי לתפוס את מקומי בקרבם  ובטרם שקיעת השמש צעדנו כולנו אל מחוץ לבודפשט. כעת היינו בדרכנו לרוסיה.

 

הכפור של פברואר היווה עבורי מבחן חיים רציני. ככלות הכל, גדלתי בחום טרופי, והטמפרטורה היתה כעת 20 מעלות מתחת לאפס. המגן היחיד שלי היה מעיל סתיו דקיק. הלינה שלנו כל לילה היתה בשדות הפתוחים, שם חפרנו בור בשלג שיהיה גדול דיו להכיל רק שני אנשים הצמודים בגבם זה אל זה. כזה היה גורלם של יותר מעשרים אלף אסירים.

 

באחד הלילות התאכסנו, קבוצה של חמש מאות איש, באולם בית חרושת ענקי. החשיכה היתה מוחלטת. תלונות על מר הגורל לא אחרו לבוא. כמה סיפרו איך היו צריכים לקבור את יקיריהם כשנלקחו למאסר. אחרים סיפרו בדמעות מרות איך נשותיהם ובנותיהם נאנסו באכזריות. אחרים דיברו שוב בדבר העתיד המעורפל הנכון עוד לכולנו, ועד מהרה החלו להשתרר פחד ופאניקה.

 

משהבינותי את הסכנה הטמונה במצב הנפשי הקשה של הקבוצה, הזדקפתי ונעמדתי בחשיכה והפצרתי בכולם  בכל כוחי לשלוט בעצמם ולא להיכנע לפרץ זה של רגשות. בדברי בהונגרית אמרתי: "חברים ואחים, הגורל זימן את כולנו יחד, אך לא בלי מטרה. על כולנו לעמוד אל מול מה שזומן עבורנו. אם שרדנו את המצור על בודפשט, מוטל על כולנו כעת, כיחידים וכקבוצה להילחם על עתידנו, מעורפל ככל שיהיה. אל תכלו את כוחותיכם על ידי נפילה לדיכאון, אל תבזבזו את עתודות הכוח אחרונות שלכם בהתפרצויות של יאוש.

 

לא שווה לדבר על מה שאינכם רוצים בו. במקום זאת, חשבו ודברו על מה שאתם כן רוצים שיקרה, עשו כל שבידכם להגשים זאת.  אם אינכם רוצים להגיע לסיביר, אל תדברו על כך. לא זו בלבד שלחשוב ולדבר זה בעצם לעשות, אלא זה ממש לברוא מציאות. אל תבראו דברים שאינכם חפצים בהם. כל דקה ודקה מחיינו הן התנסויות כתוצאות מדברים שביצענו בעבר. בעצם פעולותינו אנחנו יוצרים הלאה תנועה בכוחות עצומים. אל נא נתלונן, כי זה לא משפר מצב. אין זה הזמן כעת ליבב, אלא לפעול, ולהתאחד בלחימה על גורלנו. אם אנו אלה שגרמנו לגורלנו העכשווי, הרי שגם יש ביכולתנו לעצב את עתידנו, וזה מה שבאמת נעשה. ובטוח נצליח.  הבה לא נאבד שום כוחות בחוסר תקווה, הבה לא נאשים או נדון. גל נמצא בשפל רק כדי להיות שוב בגאות, ואנחנו נקום. בעזרת חשיבה מתמדת על חרות, נהיה שוב בני חורין. היסוד שחוסם כל התקדמות הינו פחד, אותו עלינו לחסל. אז מעכשיו ואילך השקיעו את האנרגיה שלכם במחשבות ובתחושות של חירות. המטרה שלנו הינה חירות. אז עורו נא, ואל תעצרו עד שהיעד של החרות יושג.

ברגע שסיימתי לדבר מישהו מהקהל צעק בהתלהבות: "מה מוזר! פעם כבר שמעתי את המילים הללו נאמרות לקהל גדול על ידי מורה הודי ליוגה באקדמיה למוסיקה בבודפשט, בערך לפני כשנה. זה כאילו שאני שומע את אותו המסר שוב, כיון שהגורל מעונין להעמיד אמת זאת במבחן המעשה".

 

"חברים", אמרתי, "ההודי שפנה לקהל באקדמיה למוסיקה הינו אותו אדם שפונה אליכם עכשיו. כגורלי כן גם גורלכם: עימות עם הנסיבות מתוך חוסן וחירות. מהודו הרחוקה באתי כדי לחיות בקרבכם, אחי בני הונגריה, וכדי לחוות קשיים ואסונות שקוראים לענק (הרוח – ה.ח.) להתעורר ולפעול.  אני גאה להיות אחד מכם. הבה נתמודד עם גורלנו ולא נברח מפניו.

בבוקר שלמחרת הכירו אותי האסירים כאותו הודי שפנה אליהם בליל אמש. אך לא היה זמן לשוחח, כיוון שחזרנו חיש לצעוד. היה עלינו להתבוסס בשלג בעומק שתי רגל.  זוהר השמש בשלג כמעט וגרם לי לעיוורון. קצת לחם מעופש היה מזוננו היומי. עיתים האיר לנו המזל פנים וקיבלנו צלחת מרק חם.

 

מידי שחר יצאנו ליעד לא ברור, ומידי לילה שמחנו ששרדנו עוד יום. כשההפצצה הכבדה על בודפשט החלה, איזה אינסטינקט מוזר הביא אותי לשים קצת שום בכיס שלי. זה לדעתי הציל את חיי.בכל יום נטלתי שן שום.עמיתי היו משוכנעים שאני בטח אוכל בסתר נקניק מעושן, אך כשהצעתי להם קצת מרכושי יקר הערך הזה הם נמנעו מלקחתו עקב ריחו  הנוקב.

יום אחד עצרנו באחד הכפרים. נפתח חלון ואשה בגיל העמידה שהיתה חברה בבית הספר ליוגה שלנו הסתכלה מבעדו. משהכירה אותי בבגדי הבלואים, פרצה בבכי. "אלוהים אדירים, גם אתה אסיר מלחמה, מר יסודיאן. לא אכלת ימים רבים, הלא כן?" הנידותי את ראשי. "האם יש לך קערה?" היא שאלה. נתתי לה פחית ישנה ריקה שמצאתי בצידי הדרך ושגרדתי ממנה קצת שומן חזיר קפוא. השתמשתי בה כדי להמיס קצת שלג ולשתות את המים. היא מילאה אותה עם תירס רתוח, ברכה אותי מהר לשלום וסגרה מהר את החלון לפני שהרוסים יגלו  מה שעשתה. עד שהספקתי להבין מה קרה חברי לצעידה רוקן את הפחית, ועבורי נשאר רק פחות מחופן.

 

באחד מהלילות הבאים ישבתי מהרהר בגורלי המוזר. לא יכולתי להימנע מלבכות, לא מרחמים עצמיים או דכדוך נפש אלא מהכאב שממנו סבלתי עקב הקור הצורב. הגוף שלי התמודד בקושי עם אותו גיהנום חורפי אכזרי. ואז דבר מוזר קרה. מצב של חוסר תחושה נוצר, מתחיל בראש ומתפזר בהדרגה לכוון קצות האצבעות. זה היה כאילו שהגוף שלי כבר לא שייך לי יותר. כמה נפלא האופן שבו המוות בא עלי, חשבתי, להקל עלי סבל קשה מנשוא! בעודני מתכונן כך לעזוב את גופי הגשמי, העבר של חיי החל להתגלות לפני כעל מסך קולנוע. אז ההווה והעתיד הבזיקו כברק במוחי.

אם היה זה ענין של דקות או שעות – לא אוכל לומר. היה נדמה לי כאילו זמן ומרחק אינם קיימים. אך התחושה שיש עוד דברים לעשותם, וחובות שיש לפרוע, גרמה למערבולת עזה של תשוקות לאחוז בי. ראיתי מאורעות העתידים להתרחש. ראיתי קהלים עצומים מאחורי, כולם מתקדמים לקראת פס של אור המבליח מאופק מרוחק.

 

דחף שאי אפשר לסרב לו משך אותי חזרה כמו מגנט לתוך גופי שלמעשה היה חסר חיים. "אף פעם אל תראה מופתע" היו המילים ששמעתי שוב ושוב בתוכי, חזק כקולו של רעם. חשתי שאין אני אלא  לב הולם בגודל ענק. שלווה בל תתואר השתררה עלי כעת, והתעוררתי אדם חדש. בעקבות חוויה זו הבנתי שאדם יכול לחיות מספר תקופות חיים במהלך תקופת חיים אחת, הסבל הקיצוני הזה עשוי להאיץ את התהליך של התגלות רוחנית ללא הצורך בלידות חוזרות. (שם,עמ' 17 אחרי האמצע).

 

הייתי נתון בקשיים כל כך בלתי צפויים שלמדתי ליישם את האמיתות הנפלאות שלימד אותי מורי במנזר היער שלו. אמת בתחילה נשמעת, אחר-כך נראית ולבסוף מתגשמת, לימדו החכמים הקדמונים.  בשדה הקרב של החיים, שם המקום בו אמת זו הופכת עבור האדם לצורך קיומי.  הדבר אותו שיננתי מאות פעמים בהיותי ילד  הפך להיות באותו יום ההתגשמות שלי, האמונה שלי – קריאה לעזרה מהעצמי העליון (SELF ) :

הובל אותי מאשליה למציאות האמיתית,
מחושך לאור,
ממוות לחיים.

 

התהליך שעברתי היה תהליך של התקדשות.

במקום שזה יקרה בתוך חדרון המיועד לכך בפירמידה הגדולה של מצרים (ראה ספרה של אליזבת הייך: "התקדשות"-ה.ח),  היתה זו התקדשות המונית של מיליונים אשר נכנסו למלתעות המוות ובצאתם היו לרוח בת האלמוות. בין אם קיימת מודעות לשינוי אדיר זה ובין אם לא – זה חסר חשיבות. זה אכן קורה  בכל יצור אנושי במהלך הרבה תקופות חיים בהם פוגשים אנשים בנסיונות שהוקצבו להם.  אני צייתתי באופן מוחלט לציוויו של כוח גדול ממני השוכן בתוכי. חשתי בכנפיו המגוננות – מכל אשר סביבי, מוליכות אותי בגיא צלמוות, ולא יראתי רע.לאחר חוויה יחודית זו של פגישה כה מודעת עם המוות, לאחר ההבנה שהעצמי העליון האלוהי לא מכיר מוות אלא הוא הינו החיים עצמם, שאני הרוח שמעולם לא נולדה ומכוון שכך לא יכולה גם למות, משוכנע הייתי שהכליאה ע"י הרוסים לא תארך הרבה.

 

נעלי היו מוצר מתקופת המלחמה עם סוליה דקת עור. די מהר הסוליה התנתקה, ומתחתיה נשאר רק קרטון עבה. בעצירת ביניים של שעה באיזה כפר קרעתי רצועה מחולצתי וחבשתי הדוקות את רגלי המדממת. מצאתי ענף ארוך אותו חציתי לשניים. זה עזר לי לצלוע בפחות משקל על רגלי הפצועה. בצליעה הבאה נפל מבטי בחטף על  קצהו של ריפוד הרגל הזה, שהיה ממש כמו Y” " מושלמת. עלה בדעתי שיכול להיות שיש בכך כדי לסמל  יוגה. ובאותה מידה זה גם יכול לסמל את שמי, יסודיאן.

 

באותו זמן לא ידעתי שאבחנה זו תאמה חזון נבואי שאליזבת הייך חזתה שנים רבות קודם לכן. עוד הרבה לפני היותי בן עשרים ושמונה , הגיל שבו פגשתי אותה היא כבר היתה מדיום רוחני. במהלך טראנס, במפגש ראשון מני רבים, היא הכריזה כדלקמן: "היום אתם שבעה במנין ויוצרים מעגל חדש. מעגל זה זה יירשם בעולמנו הרוחני כ"מעגל Y ". תיווכחו לדעת, שבדומה לזרע הנטמן באדמה, מעגל זה יתפתח לכדי היותו עץ ענק מימדים, שענפיו ישתרעו עד קצוות כדור הארץ כולו".

 

אף אחד מחברי המעגל לא ידע באותו זמן מדוע שמו יועד להיות האות Y .  היום אנחנו יודעים היטב למה. היום נוהרים אל בית הספר שלנו ליוגה אנשים מכל העולם, העץ גדל למימדים ענקיים וענפיו אכן השתרעו עד לקצות תבל. בל נשכח שבזמן שהיא חזתה זאת, בשנת 1926 ,לא היה עדיין באירופה שום בית ספר ליוגה ;   בית הספר שלנו היה הראשון.

כילד, היה לי חלום  להתנסות בחווית החירות במשמעותה האמיתית, לנדוד לאורכה ולרוחבה של הודו עם צרורי בידי, לישון תחת כיפת השמים המנוקדת בכוכבים ולאכול מה שיזדמן לי בדרכי.

 

הייתי אז הופך להיות חופשי כציפור, שום דבר לא שייך לי ואני לא שייך לשום דבר.  אך הגורל רצה אחרת. משחר ילדותי,  האמונה שלי בהשגחה העליונה היתה ממש כמו זו של ילד באמא שלו.  ראיתי חתלתולים מתרחקים בזחילה מאמא שלהם, רק כדי לשוב ולילל ביאוש מאוחר יותר ;   וראיתי את אמא שלהם מזנקת, רצה לעברם, אוחזת בעורפם ונושאת אותם חזרה למקום בו היו צריכים להיות.

 

קיבלתי על עצמי את אותה סמכות עליונה, ולמעשה הגורל אחז בעורפי והעביר אותי מהודו לאירופה. כעת משמצאתי את צרורי ונדדתי לאורכה של הארץ ללא מזון או משקה, הרהרתי הכיצד חלום נעורי בהודו נהפך למציאות.אך הנסיבות שונות היו, נדדתי עם צרור בידי, ללא דבר שאפשר לאחוז בו או לאבד אותו, רק עם בגדים ונעליים בלויות, תמונה מושלמת של ויתור(על הנאות העולם הגשמי – ה.ח.)  הלך רוח של הכנעה מוחלטת השתלט עלי, ומוכן הייתי להלך בכל נתיב שהאני העליון שמדריך אותי הקצה עבורי, כיוון שהייתי משוכנע שזה היה הכיוון היחיד והטוב ביותר עבורי.

באחד הימים הגענו למחנה בו מאות אלפי אסירים מערים שונות בהונגריה התקבצו יחדיו. הקבוצה שלנו שמנתה חמש מאות אזרחים נשארה ביחד. הגיע קצין לבדוק אותנו. צעדתי קדימה מהשורה הראשונה ואמרתי ברוסית קלוקלת: "אדוני, כולנו הננו אזרחים ולא השתתפנו בשום מלחמה. לא הרגנו גם אף רוסי. אנא הרשה לנו לחזור הביתה." בנהמה עזה הוא דחף אותי חזרה לשורות והלך משם.חלפה שעה, וקצין נוסף בא לבודקנו.  בתור דובר הקבוצה, שוב צעדתי קדימה והפצרתי בו לשחררנו.  הפעם הוא כמעט בעט בי חזרה. הרמתי את עצמי והלכתי חזרה חבול בפני ובידי. כשעזב אותו קצין רבים מחברי האסירים הפצירו בי להפסיק להתערב עבורם, כי לדעתם מאמצי היו לשווא.

 

חלפה עוד שעה, וכיוון שלא עשינו שום תנועה שעשויה היתה לחמם את גופנו , התחלנו להרגיש את הקור בעוצמה רבה.  לבסוף הגיע קצין שלישי לבדוק אותנו והפעם היתה זאת אשה. בהשקיעי כוחות אחרונים,שוב קפצתי צעד קדימה. בכריעה על ברכי , כשדמעות זולגות על לחיי, התחננתי עבורנו לרחמים והפצרתי בה לשחררנו. היא חייכה לעברי, בטח מכמה סיבות – כיוון שראתה שהיה לי עור שחום של הודי דרומי ולא הונגרי, וכן מכיוון שדיברתי רוסית של מטבח, וגם כי מילותי הדומעות הזיזו את ליבה האימהי, כיוון שפניתי אליה במילה "אמא". היא פרשה משם ללא מילה לאחר ששמעה על סיבלותינו.  מספר דקות לאחר מכן הגיע קצין נוסף. הוא האזין להפצרותי מאחורי גווה של הקצינה. בחיוך על פניו הוא הכריז בקול: "civil damoi " שפירושו: "אזרחים, לכו הביתה". עמוק בליבם, הרוסים היו טובי לב, כיוון שהם בעצמם היו למודי סבל.

 

רבים מחברי האסירים חיבקו אותי בדמעות של הכרת תודה. הצבעתי לעבר הקצינה,  שאוששה את תחושותינו במנוד ראש. "מה שלא תעשו", צעקתי בקול רם, "אל תסתופפו ביחד, שמא תיאסרו שוב. היפרדו לכל הכיוונים, ואלוקים יהיה עמכם." לא עברו דקות ספורות והתפזרנו.

למרות שצלעתי קשות, לא חשתי כל כאב, כי רטט תחושת החופש גרם לי להרגיש שאפילו הבלתי אפשרי ניתן להשגה. דבר זה הזכיר לי תאונה שקרתה ביום הראשון לשביינו. היתה מיתקפת אוויר, ופצצה נפלה בסביבתנו, גובה כעשרים קורבנות בנפש. הניצולים רצו אנה ואנה, והבחנתי בתופעה מדהימה, כי כשהפצצה התפוצצה ארבעה או חמישה אנשים זינקו מעל לגדר בגובה ששה רגל מבלי כמעט לגעת בה.  כשהתאסף הקהל מוכה החרדה דיברנו על מעשה גבורה זה והסכמנו שזה לא היה יכול לקרות בתנאים נורמליים.  האינסטינקט של שימור עצמי הניע את האנשים לבצע דבר שבכל זמן אחר היה מעבר ליכולתם.

 

בדרך חזרה לבודפשט, הלך לצידי איש זקן כשכוחותיו האחרונים הולכים ואוזלים, לבסוף כשל ונפל. נגשתי אליו וניסיתי לסייע בעדו לקום, אך לא נותר בו עוד כוח. "לך לדרכך, בני", הוא לחש. "אני זקן וחלוש מכדי לעמוד במסע חזרה. אשאר כאן עד שהמוות יגאלני מיסורי".

"אל נא תדבר כך", אמרתי לו. "אם שרדת עד כה, לבטח כעת תצליח. קדימה, הבה נישאר ביחד ונעשה את הנסיון". כשהוא כשל בפעם השלישית, לא היתה לי ברירה אלא לשאת אותו על גבי כל זמן שהייתי מסוגל לכך. לו נשאר מאחורה, לבטח היה נעטף די מהר בערימת שלג. מחשבתי היחידה היתה שעל שנינו להישאר בחיים, אך מהר מאוד התחלתי להתנודד תחת משא המאה פאונד (פאונד = 453.5 גרם. כלומר בערך ארבעים וחמשה וחצי קילו ה.ח.). משאית רוסית התקרבה אז לעברנו. ניסיתי לעצרה ולבקש טרמפ אך הנהג הישיר דרכו הלאה ואך במזל נמלטתי מלהידרס על ידו. גם עם עוד משאית עמוסת חיילים שחלפה לידי לא שפר מזלי. המלחמה טרם הסתיימה, ההתנגדות הגרמנית עדיין לא נשברה לחלוטין, וחיילות רוסים עדיין נכנסו לבודפשט.

 

 לאחר מכן הגיעה עגלה רתומה לשני סוסים. הפצרתי בנהג שייקח עימו את האיש הגוסס, אך הוא התעלם ממני והמשיך בדרכו. ואז, דקותיים אחר כך, נעצרה העגלה, והנהג רמז לי לבוא. כשאיש מונח על גבי וצרור בידי הימנית, קרטעתי לעבר העגלה והנחתי בה בעדינות את הפצוע המתנשף. נשמתי לרווחה למראה העגלה המתרחקת לה בערפל הערב. אך זו לא היתה השמחה האחרונה בלבד שנכונה לי לאותו היום. העגלה עצרה בשנית, והנהג הרוסי משך אותי לעגלה לשבת לצידו. לאחר חמישה מילין של מסע עד לכפר השכן, היה עלי לוותר על מושבי לטובת שני חיילים, אך התנחמתי בכך שסוף כל סוף חברי הקשיש בן השבעים זכה לסיוע.

 

בימים של סכנה, אומץ לב ועוצמה קיבלו פרופורציות אחרות. התלאות הפיזיות שכבר עברתי, ובמיוחד תנאי הקור הקוטבי ארקטי, היו באופן נורמלי עלולים להיות מעבר לכוחותי. יכולתי רק לייחס את כוחות ההתנגדות שלי לשני דברים– נשימתי שנעשתה במודעות, שבסיועה טענתי ללא הפסק את מערכת העצבים שלי בפראנה או הכוח החיוני, והיותי מודע לאחדותי עם הSelf , המקור הנצחי של החיים המצוי בקרבי. אף פעם לא החשבתי את הדברים שחוויתי כתקופה של נסיון ומצוקה, אלא כתהליך של הולדת העצמי העליון שבי (SELF ), שהטבע שלו היה עוצמה, אומץ רוח, אל-פחד וחירות.  דווקא מעצם היותי בתחתית למדתי לטפס לגבהים שטרם נודעו.  דווקא משום היותי בתוך מלתעות המוות ידוע ידעתי שאך ורק זה שנולד הוא זה שיכול למות, ולעולם לא ה  SELF האלוקי.

 

איבדתי לחלוטין כל תחושה של זמן, אך הגעתי לבסוף לבודפשט, חרף צליעתי החמורה מאוד. ההפצצה היתה כעת בשיאה, כיוון שהצבא הגרמני המכותר עדיין לא נכנע. לבסוף הגעתי לבית הייך, אך הבית היפה שהיה שם פעם נהרס כמעט עד היסוד. האם המשפחה הושמדה או ברחה? מי היה שם לומר זאת? הלכתי לבתי חולים שבסביבה, שסיפקו כעת מחסה וארוחה דלה לפליטים, רובם נשים וילדים. באולמות חצי חשוכים קראתי בקול רם בשמה של גברת הייך ומשפחתה. מאות האנשים שהשתופפו שרועים מסביב נתנו בי מבט של חמלה. ימים מספר חיפשתי לשווא, נודד מרחוב לרחוב ומבית לבית. בעיר היו מיליון וחצי תושבים. אך עמוק בליבי ידעתי שהם היו שם איפה שהוא. גם ידעתי שהיה בקרבי כוח שהנחה את צעדי, עצמי יודע כל שאני נותן בו כעת את אמוני המוחלט.

 

הפגישה המחודשת עם הזקן ועם אליזבת הייך

 

יום אחד, כשרגלי לא יכלו עוד לשאת אותי, התמוטטתי על מפתן דלת אחד הבתים. דקות ספורות אחר כך התיישבתי ולא יכולתי להאמין למראה עיני: האיש הזקן שהיצלתיו לא מזמן ישב מספר מדרגות מעלי, מביט בי ברכות אינסופית. מחכה שאתעורר מהתרדמה בה שקעתי. "הלו, חבר יקר". פלטתי בהתרגשות, "איזו הפתעה נפלאה לראות אותך כאן, ומעל לכל לראות אותך חי"."כן" הוא אמר בהקלה,"בעזרתך ובעזרת ההשגחה העליונה, אני חי". הוא סיפר באריכות על כל התלאות שעברו עליו ואיך הוא האמין בנחישות כל אותו הזמן שהוא ישוב לביתו. הוא זכר את הדברים המעוררים שנשאתי באולם בית החרושת, בקוראי לאמונה בלב כבסיס האמיתי לכל עשייה.

 

אז סיפרתי לו על מצוקתי, איך הייתי בחיפושים אחר משפחה יקרה שבעבר חייתי עימה, ושאלתי אותו מתוך תקווה קלושה, שמא הוא שמע על גברת אליזבת הייך, שתי אחיותיה וילדיהן. עיניו זרחו משמחה כשהוא סיפר לי שהם גרים ממש באותו הבית שעל מיפתנו ישבתי. קפצתי וחיבקתי אותו בהכרת תודה על המידע הבלתי יאמן, ונחפזתי פנימה. אלא שאז עצר אותי חייל רוסי ששמר על הבית, שכנראה הפך בינתיים לבית מטה ראשי לקצונה בכירה. האיש הזקן התערב כעת, והסביר שאני קרוב משפחה ששב הביתה. כשמכשול אחרון זה הוסר, טיפסתי במדרגות בחופזה רבה ונקשתי בדלת בקומה השלישית. הדלת נפתחה על ידי גברת הייך בכבודה ובעצמה. שמחת הפגישה המחודשת היתה מעל לכוחותי. מתח השבועות של יסורים החל גואה בקרבי, והתמוטטתי ארצה. אחד מבני המשפחה סייע לי לקום והשכיבני במיטה, בעודו מסיר מעל רגלי את התחבושות העבות. רגלי היו דלקתיות מאוד אך למרבה המזל הן לא קפאו או הזדהמו. תוך מספר ימים הן החלו להחלים והייתי מסוגל ללכת שוב.

 

רצף האירועים היו התנסות שהעשירה את חיי.

תוך כדי מכות הגורל הניחתות עלי ברצף, החלה להתעורר בקרבי תובנה חדשה. האם לא היה זה, ככלות הכול, העצמי האלוהי שלי פורץ דרכו מתוך הפקעת שנטוותה סביבו ומגיח החוצה עטוי כנפי החירות? ברגע בו נהייתי מודע לטבע האמיתי שלי שהוא החירות, פסקה חשיבותן של נסיבות חיצוניות. ידעתי שתמיד אהיה אותו הדבר, חופשי לנצח, בין אם בסיביר, בבודפשט או בכל מקום אחר.

העצמי העליון, המדריך הכל יכול, שינה את מהלך חיי והובילני חזרה למורתי הנערצת אליזבת הייך, ממנה נותר לי עוד ללמוד דבר אחד או שניים.

 

 

  

 

03-5351153 | 0524-569303

© כל הזכויות שמורות לסטודיו "בשביל היוגה", הדס חסון, 2015.

עוצב ע"י יעל חסון.