הרבה זמן לא כתבתי...

הרבה זמן לא כתבתי.

לא משום שלא היו לי מחשבות, ולא משום שלא היו לי מילים. להפך. היו ימים שבהם היו יותר מדי מהן.

המלחמה שינתה משהו בכולנו.

היא שינתה את הקצב, את סדרי העדיפויות, את הלב, וגם את המילים.

לפעמים הרגשתי שהמילים דלות מלהביע מחשבותי על שקורה מסביב. השתיקה הייתה עבורי נכונה יותר. יכולתי להכיל, להתבונן, להקשיב.

גם בסטודיו הרגשתי את זה מאוד .

אנשים הגיעו לאימון של הגוף, אבל איתו הגיעו גם הדאגות, העייפות, הכאב והגעגועים. היה ברור שהנשימה ומיקוד המחשבות יהיו בעדיפות עליונה.

בתקופה הזאת למדתי להבין שלא תמיד צריך לומר משהו גדול.

לפעמים די בנוכחות.

בנשימת יוגה עמוקה.

ברגע קטן של שקט.

במבט שמבין בלי מילים.

אולי זו גם הסיבה שאני חוזרת לכתוב דווקא עכשיו.

לא כי הכול כבר מאחורינו.

לא כי חזרנו באמת לשגרה.

אלא כי אני מרגישה שהגיע הזמן לחזור ולשתף, לגעת, להזכיר לעצמנו שגם בתוך מציאות מורכבת אפשר למצוא מקום של יציבות, איזון וחיבור לעצמי.

אני מקווה שהמילים שייכתבו כאן מעכשיו יהיו כמו השיעורים עצמם – הזמנה לעצור לרגע, לנשום,

להקשיב לצליל המתנגן ולהעצים את גופנו ונפשנו.

באהבה,

הדס