יקרות ויקרים,
כל כך שמחה לחדש את התקשורת כאן! כן, עדיין חווים "גלים", עדיין מאותגרים, עדיין מתמודדים, לא פשוט.
בתוך הקצב והמשימות והניווט במציאות משתנה מצד אחד, והצורך להיות מתוכננים ומכוונים מצד שני,
החיפוש אחר "הבית" שבתוכי רק מתגבר.
זו הסיבה שבחרתי לצטט את הפסוק המופיע בספר שמות כ"ה פסוק ח': "ועשו לי משכן ושכנתי בתוכם".
בזמנים אלה אני מבינה את משמעות ה"משכן" כמשהו בתוכי, וכמקום שאני רוצה בכל ליבי להרגיש בו
"בבית".
איך נגיע ל"בית" הזה?
תירגול! ועוד תירגול...
התנסות! ושוב התנסות... והתקדמות מתרחשת.
ניצול כל הזדמנות להסתכלות פנימה, להקשיב ל-"עצמי". ואני מאמינה שצורך כזה אינו עוד מותרות, בעיניי הוא הכרח של ממש.
ומתוך הסתכלות ניטראלית וקשובה פנימה בתירגול התנוחות השונות יופיע ויתגלה לו דבר בעל חשיבות
עצומה: העצמי האותנטי, הטהור.
מילים, יפות ככל שיהיו, יכולות רק במעט לתאר את החוויה. ההתנסות היא העיקר, וזו חוויה מיוחדת במינה.
מועד התירגול מספק את המקום והזמן שבו מניחים בצד את הידע והמידע ופותחים את לבנו ללא מודע.
זה כל כך מרגש לחזות ברגעים של שמחה גדולה ומופלאה אצלי ואצלכם, כשהתירגול בא מהמקום האותנטי.
כשקיים החופש לתת לגוף לעבוד באופן נעים ומהנה, להניח לדברים לקרות.
התנאי לכך הוא לתת את הבמה לפשטות הגוף, לפשטות המחשב וההכרה, לאפשר לביטוי הפנימי, "האוצר
שבתוכנו" לצאת חופשי מהכוח לפועל. וכשמצאנו - לטפח ולהגן על אופן עבודת הגוף-נפש האותנטית הזו מכל משמר.
כשהגוף יעבוד באופן חופשי, בהדרגה הוא "ייזכר בעצמו", ידע לאזן את עצמו. כשההכרה תביט על הגוף
באופן חופשי, ללא ביקורת, ללא שיפוטיות, כשהיא תפסיק להפריע, כשהיא תתן לזה לקרות, הדברים יקרו.
כמו שעשה אותו רועה פשוט בסיפורו של פנחס שדה "הרועה היהודי".
באותו סיפור, המלך נתקל באקראי ברועה, התרשם מנגינתו, העלה אותו לגדולה ומינה אותו לשר חשוב.
לימים הואשם הרועה כגנב על ידי קנאים במזלו הטוב והמלך הורה חיפוש בבית הרועה/השר: "בחיפושם
אחר רכוש גנוב בביתו נתקלו בחדר אחד... שמעולם לא הורשו להיכנס פנימה ורק בעל הבית לבדו נכנס ויוצא ונועל אחריו... ציווה המלך לפרוץ את הדלת ופרצו, ונמצא החדר ריק ואין בו מאום זולת תרמיל רועים ומקל חליל. אמר לו השר (הרועה): "אדוני המלך, כאשר מינית אותי לכהונה הרמה הנחתי כלי הרועים שלי בחדר זה, והריני נכנס לתוכו מידי יום ביומו לשעה אחת ויושב בו ומחלל בחליל, שלא ירום לבבי ולא אשכח כי רועה צאן הייתי במדבר".
מאחלת שבכל שיעור נמשיך ונחפש, נמצא, ניזכר, ולא נשכח את המרחב הפנימי, הצליל שמתנגן בחלל של
פשטות וראשוניות בתוככי כולנו.
אותו זמן ומקום שבו אנחנו לא שוכחים את מהותנו הראשונית, מתרגלים בשלום ובהשלמה עם מה ועם מי
שאנחנו באמת.
שנה טובה ומתוקה וגמר חתימה טובה לכולכם,
הדס