תלמידים יקרים,
לכבוד חודש אדר, פורים וחג ההולי שהיה, הבה ונציץ בסיפור מקסים על ארוע, לכאורה קטן, אך השמחה בו גדולה ופורצת.
בספרו "הודו/ יומן דרכים", מתאר ד"ר עזריאל קרליבך אירוע שכזה כפי שקרה פעם בהודו הרחוקה:
"פעם אחת נתמנה מנהל בן חוץ לארץ למפעל חרושתי גדול שישבו בו מאות פועלים הודים ליד שולחנות ארוכים ועשו עבודת חריטה חדגונית.
התפוקה... לא היתה גדולה, והמדרבן החדש ביקש להעלותה על ידי חידוש ברוח הזמן. בארצו המערבית הושגה מידה גדולה של יעול על ידי ששידרו בשעות העבודה מוסיקה קלה, שגירשה את השיעמום והכניסה ערנות, חדווה, קצב וגם זירוז. בדרך זו צריך להפיח רעננות גם באווירה המזרחית המנומנמת כאן...
הלך כבוד המנהל המייעל וקנה גראמופון ותקליטים, התקין רמקולים, וציווה לפתוח בשידור מנגינות הודיות עממיות, ובא לאולם העבודה לחזות בפרי תיקונו.
תחילה האזינו הכל. אחרי-כן אחז אי שקט באחד ובשני ובשלישי ובעשירי.
זה אחר זה התחילו מתנועעים על מושבם ולבסוף נטשו כולם את הכלים, שכחו את העבודה ומחאו כפיהם לפי קצב המנגינה. אנה ואנה, שכל עצמותיהם התנגנו".
(הוצאת "עם עובד תל אביב", עמ' 202).
סיפור חכם ומשעשע, על "נהפוך הוא" ועל כיצד ציפיות לחוד ומציאות ספונטנית לחוד.
ויש בו הרבה ממה שהיוגים מבקשים להרפות גוף וראציונאל במהלך תירגול.
ובמקום זאת - לאפשר לצליל פנימי עמוק יותר להנחות אותנו, לתרגל עם שמחת המנגינה האמיתית שמצויה בכל אחד ואחת מאיתנו.
"מי שטוב לו ושמח, שירקוד"!
משנכנס אדר- מרבין בשמחה!
