היום, הודו נוגעת בי שוב.
מתוך יומן מסעי שם אתם מוזמנים לקרוא יחד איתי על חווייה אחת, והיא לחלוטין שונה... בהחלט נכון שהארץ, הנוף, האנשים, המראות בשעות היום, הם שהציפו אותי בקסם מיוחד, אך היתה גם חווייה אחרת, של שמיים, של לילה.
"...תה ג'ינג'ר מתוק מחמם לנו את הערב כאן, במסעדה של הגסט האוס. הצוות פה בסדר גמור, תמיד "האו אר יו" ו"וואט'ס אפ אמא?". ו-אופס, עוד הפסקת חשמל. נרות במרכז השולחן. המלצר החייכן והחברותי ממשיך להגיש ולפנות.
עייפים, כבר מאוחר, מתחילים לעלות במדרגות לאור פנסים לעבר החדר, כשלפתע ג'אגדיש קורא, כשהוא ממהר לעברנו: “Ima, wait!” ותוקע לי נר ביד. הרבה אנשים וחושך. וכבר עזבנו, המסעדה מזמן מאחורינו. אך הוא מבחין בצורך לעזור ורץ להביא את הנר.
בחדר יצאנו למרפסת, ולפתע פגשנו שמיים של: "אף פעם לא ראיתי דבר כזה!".
הרי ההימאליה חשוכים, רק פה ושם אורות בודדים – אבל השמיים! פתאום התקרבו אלינו יותר מתמיד! בהירים ובלי ענן... אבל עם א ל פ י כוכבים. רק להושיט יד ולגעת. ואילולא הקור והעייפות היינו נשארות שם עוד ועוד.
מחשבה עולה בראשי: כל זמן שהאורות בארץ, למטה, שאנחנו מדליקים במו ידינו, מאירים, אי אפשר לחוות את האורות העליונים שמדליק בורא עולם. אולי נפלא אם יהיה לנו האומץ (ודרוש לכך אומץ) לכבות מדי פעם את אור ה"אני" המוכר שלנו, "להחשיך" קצת את ההזדהות עם העשייה האישית, ולהושיט יד אל האור האחר... שבעצם, אכן נמצא שם כל הזמן. והוא גם גלוי כל כך, וגם מוסתר כל כך! "
אולי נוכל מדי פעם להתבונן בהכרת תודה במי שמגיש לנו את האור, דווקא בזכות החושך.