היום נפתח דף מיומן מסע להודו של עיתונאי ומייסד עיתון ישראלי, מאמצע המאה הקודמת. תענוג לקרוא מפרי עטו של עזריאל קרליבך ז"ל את "הודו, יומן- דרכים" המאיר נורמות חברתיות ותרבותיות באופן מרתק ונפלא.
למשל, תכונת האופי "לא תחמוד", הידועה בתורת היוגה כהיבט של ריסון רוחני הכרחי, לא מתוארת שם תיאורטית, אלא דרך סיפור- מקרה שנתקל בו במהלך מסעו בהודו:
"שלושה נוסעים היו בתא קרון הרכבת שביקשו ממני לספר על מדינת ישראל... הם התלהבו... הוצאתי מנרתיקי קופסת טבליות שוקולדה... כולם נענו לי בשמחה... וראיתי, איש מהם אינו אוכל. אחד מחזיקה בידו והופכה והופכה, אחר תוחבה לכיסו ואחר מניח אותה על השולחן. שאלתי לפשר הדבר.
פתח האחד, המהנדס: 'אשמור... כמזכרת יקרה אך לאכול אותה לא אוֹכל, צמחוני אני... והרי... כתוב: "שוקולדה של חלב'...
אמר השני, החרושתן: 'שמרתי את מתנתך בכיסי, ובבואי לביתי אציגנה מאחורי זכוכית, וכל אימת שאראנה, אקווה כי תבוא לבקרני ולהתארח אצלי - בית ומכונית ומשרתים אעמיד לרשותך ככל חפצך: אך לאכול זאת לא אוכל: בגדר מותרות הוא: ואני אדם אמיד: אם אתחיל להסתגל למותרות - מי יודע עד אילו חישוקים אני עלול להדרדר...'
נענה השלישי, מלח הצי: 'אחזיק את השוקולודה ואני עתיד לאכול אותה אך לא כאן ולא היום- אלא בעוד שבוע, כאשר נפליג, אך כל עוד אני בתחומיה של הודו – לא! מכל משפחתי לא נותרה אלא אמי בלבד... גדלנו בארץ מטעי התה... היא חינכה אותנו שלא נשתעבד להרגלים מיותרים. בחוץ לארץ קשה לשמור על כל המצוות אבל עכשיו... זה עתה יצאתי מבית אמא'...
והשלושה חייכו כנגדי והסתכלו בי בחיבה– כשאני לועס את השוקולדה לבדי."
(מתוך: "הודו- יומן מסע", ע. קרליבך, 1962, מהדורה שישית, הוצאת עם עובד תל אביב)
"יומן הדרכים" מוחזר למדף. רק פיסקה קטנה בספר ישן, אך כמה השראה! כוח רצון מול הפיתוי, עמידה על עקרון, כיבוד הורים- כל אלה עוררו אצלי הערכה רבה לאנשים הללו.
בכל זאת, אילו הצגת השקפות מנוגדות ואמירת "לא!" היו עיקר הסיפור, היה טעם "שוקולד מריר" נשאר בסוף. אך ה"כן" ניצח! "כן" לכבוד ההדדי, "כן" לקבלה ולחיבה של אזרח המקום כלפי התייר והזר. המון רצון טוב!
בהחלט סיימתי לקרוא עם טעם של "שוקולד מתוק", מתכון מנצח הייתי אומרת...